מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי. מנחה טקסים במעגל החיים כמו טקסי ה'נזיד האדום' - טקסי חניכה לבנות מצווה וטקסי 'תיק הרפואה והחיה הפצועה' לנשים בשלב הבתר-פריון. מספרת סיפורים במופעים:
'בית מרחץ נשי - סיפורים על כוס צ'אי' ו'על דרך המשי'.
ד"ר צילה זן-בר צור חוקרת פולקלור על דרך המשי וזוכת פרס אביב לשירה 2019 על ספרה אָנָאר בָּאלְחִ'י - שירה סופית.
פרי מחקריה מובא בדוקטורט שכתבה מטעם האוניברסיטה העברית בנושא 'תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל'.
מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש.
כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:
"צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון."
פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לכאבי הלב שלנו.
בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח- תקוה.
סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
