משוררת סופית בת המאה ה-12. אנאר לא נולדה מעולם ולכן מעולם לא מתה. היא בת אנוש כמו גם איילה המוליכה מחפשי דרך אל מעיין הלב.
 
אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".
אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".
בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.
אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.
את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.
ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.
מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.
הן המצפן במסע החיים שלנו. הן השומרות והמגִנות שלנו. הן סמל הריפוי שלנו. הן תמצית אהבתנו. אִתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.
 
צילה זן-בר צור
2018