top of page

את אסופת הסיפורים 'כותבת במקל של כורכום'  כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

 

"כל אישה צריכה במטבח שלה תבלינים בשביל בישול, קינמון לנזיד, כּמון למרק, מלח שחור בשביל הלחםומקל של כורכום לכתוב נָאלֶה [קינה] על כל האנשים שהלכו בלב שלה."

 

הספר מוקדש באהבה לכל האנשים שהלכו אצלי בלב

צילה זן-בר צור
נָאלֶה

נָאלֶה

[קינה עממית אפגאנית]

 

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בְּמַקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם

עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל,

עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ

הוֹי, סֵבֶל, עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ

חֵצִי מִמֶּנִי לֹא נִשְׁאַר

הַסֵּבֶל, עַד מָתַי

גַּעְגּוּעַי אֵלֶיךָ

נָזְלוּ בְּדִמְעוֹת עֵינַי.

מקבץ סיפורים מתוך הספר:

פָּנְגָ'ה הזקנה

 

פָּנְגָ'ה הזקנה נולדה בכוורת מתוקה של דבורים בתוך גזע חלול של עץ אפרסק. בשל כך היא ידעה להכין תרופות מפרופוליס ומדבש ולרפא הולכי רגל שנחו בצל העץ. לאן אתם הולכים? הייתה שואלת אותם מאז הייתה ילדה קטנה.

לאלוהים שלי, אמר האחד.

לאהובה שלי, אמר השני.

לבן האובד שלי, אמרה השלישית.

שביל אחד הוביל את כל הולכי הרגל ליעדיהם.

 

פָּנְגָ'ה הזקנה הייתה כמו אימא שלי. אולי היו אלה הולכי הרגל שהשאירו אותי מִנחה לפּנגָ'ה הזקנה. היא אהבה אותי כמו שהדבורים אהבו אותה. היא לימדה אותי לעקוץ ולרפא. היא הזינה אותי בחלות דבש ובאפרסקים בשלים. היא לימדה אותי שאלוהים זה הענן שנמצא בדיוק מעל העץ בעונת השלכת וגם בעונת הלבלוב. היא לימדה אותי את הסוד המתוק של החיים.

 

כשפּנגָ'ה הזקנה הלכה לעולמה, היא לבשה גלימת פשתן צחורה,

אחזה מקל חלול ובו חלת דבש ודבורים מתוקות ואמרה לי:

"אני הולכת למקום שבו עצי האפרסק פורחים וציפורי השיר יודעות לצחוק.

כן, לצחוק. במקום הזה יש אפיק נחל זורם וערסל קנים לנוח בו.

אז אל תבכי דוֹחְ'תַּר. אני הולכת לגן עדן שלי.

שם אשחרר מהמקל שלי את כל הדבורים. אשחרר שם הכול."

 

כשפָּנְגָ'ה הזקנה הלכה, שחררתי אנחה עצובה כמו כל הדבורים הזקנות שהכירו אותה.

עץ האפרסק פרח. גם אפיק הנחל זרם חרישית.

כאן מתחיל גן עדן שלי.

פָּנְגָ'ה הזקנה

עץ התות

 

בילדותי הייתי מלווה כל יום את סבא שלי העיוור לבית הכנסת לתפילת מנחה ומחכה לו מתחת לעץ התות עד אשר יסיים את תפילת הערבית. באחד הפעמים גישש סבא במקל שלו אל עץ התות ואמר לי:

"אני שומע את זחלי המשי טווים בעבורך פְּלָאס-י נְמָאז [שטיח תפילה] ובעבורי כֵּפָאן [תכריכים]."

 

אז ניסיתי לשמוע ולא הצלחתי. היום אני מנסה להקשיב.

עץ התות
בישול זה כמו תפילה

בישול זה כמו תפילה

 

סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.

"עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.

"אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.

"אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."

 

סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.

 

"בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.

ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

 

גינה של בשמים

כל אישה צריכה גינה של בשמים

 

כל אישה צריכה גינה של בשמים.

פיגם נגד עין הרע,

ורדים בשביל אהבה,

יסמין בשביל געגועים,

הדס בשביל ברכה,

אזוביון בשביל היופי שלה,

ועץ רימון אחד בשביל שתוכל להבין את אלוהים שלה.

 

מפי דודה רבתא רחל - שאהבה בשמים ושירה במאה שנות חייה.

שלוש כנריות

שלוש כנריות

 

"כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת:

"כנרית אחת בשביל שאלמד שירה,

כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע.

 

ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה."

כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן." סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה:

"ראית פעם דמעות של ציפורים?"  אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. 

ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

bottom of page