ב ת  ש ב ט  צילה זן-בר צור 

כותבת בתבלינים

​

סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.

בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.

בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.

בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

 

אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.

בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,

הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם

אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת

עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

 

כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.

"בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת

וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח

בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת

עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.

הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

 

בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט

וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.

שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע

אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.

עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.

שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,

וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

 

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.

פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.

"אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".

"אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".

אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.

לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.

הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.

אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:

"בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

 

סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.

שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.

הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,

מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם

בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

 

* נֵמָאז – תפילה